דפנה תייר

מאזן החיזוקים והמחמאות באחאות

 

ערב אחר ערב, בשני מפגשים שונים של שתי קבוצות שונות, עלו שאלות שלמעשה עוסקות באותו עניין.

 

בערב הראשון שאלה ורד, אמם של תאומים (לא זהים) בני שנתיים וחצי, האם כשהיא נותנת מחמאה לאחד הבנים, עליה מיד לאזן ולתת מחמאה גם לאחיו. היא חשה שכן, וכך היא גם נוהגת: כשהיא מחמיאה לאחד על דבר מה, נדמה לה שהיא רואה את השני מביט בה במבט מצפה שגורם לה לחוש שעליה למהר ולמצוא דבר מה שעליו תוכל להחמיא גם לו.

 

בערב שלמחרת שאלה רינת, אימן של שתי ילדות בנות ארבע ושנתיים, איך היא אמורה להגיב כלפי תובענותה של הגדולה למחמאה בכל פעם שאחותה הצעירה מקבלת מחמאה. לדוגמה, כשרינת אומרת לפעוטה, ששירבטה קישקוש על הדף, "איזה ציור יפה ציירת", קופצת מיד הבכורה ואומרת: "אבל אני מציירת יותר יפה, נכון אמא?". רינת סבורה שהיא נוהגת נכון כשהיא מסרבת להיענות לתובענות הזו שאינה במקומה, שכן הגדולה מקבלת מספיק מחמאות כשמגיע לה, ועליה להכיר בכך ולקבל שברגע זה תשומת הלב נתונה לאחותה, בדיוק כפי שבזמן אחר זוכה היא להיות במוקד תשומת הלב.

 

ובכן, איך עלינו כהורים לנהוג במצבים שכאלה? אנו הרי מודעים לתפקידם וחשיבותם של נתינת חיזוקים חיוביים בחייו של הילד, ולתרומתם הרבה בבניית הדימוי העצמי החיובי שלו ובטחונו העצמי. אם כך, כל המרבה הרי זה משובח- הלא כן? במיוחד, כך נדמה, במצבים רגישים ולא נוחים בהם נוצר סוג של השוואה בין אחים.

 

לגבי סוגיית כמות החיזוקים, אני מסכימה שיש מקום לחיזוקים רבים בחיי הילד. עם זאת יש לזכור שלא פחות מכמות החיזוקים, חשובה גם איכותם. חיזוקים סתמיים, כוללניים הם חיזוקים פחותי משמעות. עודף בחיזוקים שמביא לאינפלציה בערכם- גם הוא לא רצוי. כך גם דינם של חיזוקים "מזוייפים" אשר ניתנים על מנת לצאת ידי חובה. ילדים, בדיוק כמונו המבוגרים, חשים ויודעים להבחין כשהם ראויים למחמאה וכשהיא כנה. כולנו רוצים לקבל חיזוקים משמעותיים, ורובינו נרתעים ממצב בו אנו חשים ש"מורחים" אותנו במילים ריקות.

 

כל זה נכון, לפיכך, גם בסוגיית מאזן החיזוקים בין האחים: אין טעם ואין צורך בנתינת חיזוקים מאולצים לילד רק משום שכרגע אחיו זכה בחיזוק מוצדק. זאת מתוך הנחה שבזמן אחר יקרה מצב הפוך. הילדים לומדים כי ההורה אמין ואוטנטי בחיזוקים שהוא נותן. הם לומדים להרוויח ביושר את המחמאה. הם לומדים שאין בכך לפגוע בהם שאחיהם קיבל הפעם חיזוק, ושכשמישהו אחר מקבל מחמאה- זה לא על חשבונם. לו מגיע הפעם, להם יגיע בפעם אחרת.

 

לפיכך, במקרה של רינת, תשובה אפשרית לבת הבכורה עשויה להיות משהו בנוסח; "נכון, את מציירת יפה, ואחותך מציירת יפה. עכשיו אני החמאתי לאחותך, ואת יודעת שבהזדמנויות אחרות אני מחמיאה לך". תשובה בסגנון שכזה עונה, מחד, על הצורך של הילד בחיזוק, אך מאידך, אינה נכנעת לתובענות שלו.

 

חשוב ביותר שכהורים נבין (ואז יבינו זאת גם ילדינו) שאין טעם במרדף שלנו אחר שיוויון במאזן הנתינה, נתינה מכל סוג שהוא, בין ילדינו. זהו מרדף אחר משהו מלאכותי, בלתי אפשרי, ולכן גם בלתי ניתן להשגה. הוא יוצר את ההפך ממה שאנו מעוניינים בו: הוא יוצר אצל הילדים תחרותיות שלילית ותחושת קיפוח תמידית.

 

העיקרון הנכון שעל פיו רצוי שהורה ינהג במצבים שכאלה הוא: לכל ילד- על פי צרכיו הוא.