דפנה תייר

לא רוצה לגן - התמודדות עם קשיי פרידה בגן

 

דנה, אמא שמשתתפת בקבוצה זו השנה השלישית, כותבת לחברותיה לקבוצה ואלי דוא"ל ומעלה בעיה חדשה ודחופה לה היא מחפשת עצה:

 

דנה מספרת כי בנה איתי בן השנתיים וחצי לא מוכן בשבוע האחרון ללכת לגן. "רוצה גן אחר" הוא בוכה ומיילל מדי בוקר. כשמגיעים לגן הוא מחזיק את ההורה שאיתו שלא יעזוב אותו. בשלב מסוים הגננת מתערבת ומבקשת מההורה שיעזוב, תוך שהילד מועבר לידי הגננת בבכי קורע לב. ההורה שממתין בחוץ לראות כיצד העניינים יתפתחו, מגלה להפתעתו שהבכי גווע תוך פחות מדקה, ושאיתי מצטרף בלב שמח לפעילות בגן. בסופו של יום, כשאוספים את איתי מהגן ושואלים אותו איך היה לו בגן, הוא מספר שהיה לו כיף ושגם מחר הוא רוצה לבוא לגן...

 

דנה מנסה להבין את התופעה ותוהה מה הסיבה להתנהגות הזו, שהופיעה לכאורה ללא סיבה נראית לעין, וזאת לאחר שאיתי כבר ממזמן התאקלם ללא בעיות בגן. דנה מבקשת לדעת כיצד עליה לנהוג.

 

התופעה המתוארת כאן אינה ייחודית לאיתי. לא מעט ילדים והוריהם עוברים אפיזודות שכאלה לאורך השנה. מטבע הדברים הבכי וההתנגדות הללו של הפעוט מעוררים בלב ההורה חוסר שקט וחשש שמא לילד באמת לא טוב בגן.

מובן שכל מקרה צריך להיבדק לגופו של עניין, ועם זאת יש מספר הנחות שיכולות להתאים ולהסביר הרבה מן המקרים, ושראוי לתת עליהן את הדעת ולבדוק אותן. הסיבה לבכי של הפעוט עשויה להיות נעוצה באחד או בשילוב כלשהו של מספר הסברים:

 

  • בתקופות מסוימות בגיל הרך עשוי להופיע גל מתעצם של חרדת נטישה. חרדה זו שמופיעה לראשונה בגיל מספר חודשים, עשויה להימשך עד גיל שלוש (ולמעשה נמשכת במידה כזו או אחרת לכל אורך חיינו). בזמנים מסוימים החרדה עשויה להתעצם, גם ללא סיבה נראית לעין, כנראה בשל תהליך התפתחותי תקין של הפעוט. לעיתים התעצמות שכזו תופיע על רקע גלוי, כגון מחלה של הפעוט אשר הביאה להישארותו בבית עם האם למשך מספר ימים. בעקבות זאת, עם ההחלמה והחזרה לשגרת הגן, הפעוט עלול להתקשות להיפרד.
  • יתכן ומשהו ספציפי התרחש בגן עצמו, שמפחית את הנאתו של הפעוט מהשהייה בגן, ומגוון הדוגמאות רחב: מהתחלפות של אחת מהדמויות המבוגרות בגן- דבר שבהחלט עלול לערער את הביטחון של הפעוט, ועד חוויה מקרית לא נעימה כגון בום-על-קולי שהפחיד את הילד כששיחק בחצר. לפיכך רצוי לשוחח עם הגננות והמטפלות ולברר איתן דברים מהסוג הזה. יש גם לשים לב לאפשרות שהפעוט מבטא ומשקף בבכיו ובהתנגדותו תחושות שליליות שהיו להורה לגבי הגן עוד קודם לכן או שהתעוררו בעקבות התנהגותו המטרידה הזו של הפעוט (משהו בסגנון: "מעניין מה רע בגן הזה שגורם לילד שלי כל כך לא לרצות ללכת אליו...").
  • משהו שאינו קשור כלל בגן, כגון קשיים ומתחים בבית, או דבר מה בחיי ההורה שמעיב על מצב רוחו והפעוט, שברגישותו הרבה חש וקולט זאת, מושפע מכך והדבר מתבטא בהתנהגותו.

 

אלו הסיבות הסבירות ביותר שבעזרתן ניתן להבין את התנהגותו של הפעוט. כעת ההורה צריך לעשות עם עצמו ועם הגן בדיקה של האפשרויות הללו ושל אפשרויות נוספות שעולות בדעתו. מחשבה על העניין עשויה להביא להבנה שאין כל סיבה להתרגש.

 

עד אז יהיה עליו להבין כי הילד עובר משהו וראוי לבטא רגישות כלפיו, אך עם זאת ההורה ישדר לילד שלמרות התנגדותו- שיגרת ההליכה לגן לא משתבשת. ככל שההורה יהיה בטוח בינו לבין עצמו ורגוע כי אין כל סיבה ממשית להתנגדותו של הילד- כך תתקצר תקופה זו ותוך מספר ימים הילד ישוב וילך לגן ברצון.

 

כך בדיוק קרה במקרה של דנה ואיתי...