קולה של אמא - כשקולה של אמנו בוקע מגרוננו למורת רוחנו

 

(כתבה שהופיעה בירחון "משפחה" בפברואר 2003)

 

כאשר שואלים אמהות מהיכן רכשו את הידע בהורות, רק כ- 20% מהן מודות שהן משתמשות בדגם ההורות של אמהותיהן. האמנם? דפנה תייר, מנחת קבוצות הורים, טוענת שרב הידע מגיע מהבית, ושסגנון האמהות של אמך ישפיע על סגנון האמהות שלך. מודעות בדרך להורות נכונה.

 

"באחד מערבי החורף הקרים, כשניסיתי להלביש את ילדי בן הארבע באפודה חמה, הוא אמר לי פתאום: 'אמא, תפסיקי להיות כמו סבתא'", מספרת שמרית, אם לשניים, שהופתעה לגלות שמגרונה בוקע 'קולה של אמא'. "הילד צעק 'לא קר לי'", היא ממשיכה, "ואני, במקום להניח לו, המשכתי לדלות מתוכי משפטים שרק אחר כך שמתי לב כי הם נטועים בזכרוני ולא באמת משקפים את דעתי באותו הרגע. אמרתי לו 'אם לא תשים אפודה, תהיה חולה ואחר כך אל תתלונן שאתה לא מרגיש טוב. אתה רוצה לקבל זריקה, כמו אז כשהיית חולה?'".

 

"הורים רבים עשויים לגלות בשלב זה או אחר של גידול הילדים את התגלית המפתיעה, ש'רוח' הוריהם שוכנת בם", אומרת דפנה תייר, יועצת חינוכית התפתחותית, מנחת קבוצות הורים ומתמחה בקבוצות לאמהות לאחר לידה. "יום אחד בוקעים מגרונם, לעיתים אף בניגוד לרצונם, דברים ששמעו מהוריהם, והם מוצאים עצמם אומרים לילדיהם את אותם מילים ומשפטים שזכורים להם מילדותם, ואפילו באותו טון. דברים שאולי אף נשבעו שלעולם לא יחזרו עליהם באוזניי ילדיהם".

 

ולמרות זאת, כאשר הורים נשאלים איך הם יודעים להיות הורים, רובם אומרים שהם למדו זאת בכוחות עצמם ורק כ- 20% מהם טוענים שהם משתמשים בדגם ההורות של הוריהם. האם יש אמת בדבריהם, או שכך הם רוצים להאמין? אחת הנקודות המעניינות בחקר ההורות הוא הניסיון להתחקות אחר הכוחות המעצבים את הסגנון ההורי של כל אחד, או במילים אחרות: מה גורם לי להיות האמא או האבא שאני?

 

נשים רבות תוהות לגבי זהותן האימהית. חלקן עושות זאת עם הולדת התינוק, אחרות במהלך גידול הילדים, אך רוב הנשים עוסקות בשאלה זו עוד לפני כניסתו של התינוק לחייהן- בזמן הריונן הראשון, או אף קודם לכן, בשלב תכנון המשפחה החדשה. הזהות האימהית אינה נבנית כתוצאה מחשיבה מודעת ובוגרת בלבד. ניצניה מצויים כבר בשנות החיים הראשונות של האם, באמהות שחוותה האישה בילדותה. חוויית אותן שנים ראשונות היא מודעת באופן חלקי בלבד. רובנו מסוגלים לזכור את טיב יחסינו עם הורינו רק החל משנות הילדות האמצעיות. החוויות הפסיכולוגיות העמוקות של שנות חיינו הראשונות לכאורה אינן זכורות לנו.

 

יש אינסטינקט אמהי?

"אמהות צעירות סבורות לא פעם", אומרת תייר, "כי הדרך שבה הן פועלות כאמהות מבוססת על שני מקורות: 'האינסטינקט האמהי' שלהן מחד, ומאידך הידע שרכשו ממומחים שונים- אחות טיפת חלב, רופא הילדים, אמהות אחרות בסביבתן וספרים ואמצעי תקשורות המוניים". מיתוס "האינסטינקט האימהי" ראוי לבדיקה. על פי הגדרתו המילונית, אינסטינקט הוא מערכת מורכבת של תנועות שאין צורך ללומדה.

אך מכיוון שיונקים, ובהם האדם, מסוגלים ללמוד מניסיון הופך האינסטינקט לחשוב פחות. דוגמה לחולשה ואף להיעדרו של אינסטינקט אימהי אצל יונקים ניתן למצוא במחקרים חשובים משנות השבעים, שמהם עולה כי אצל קופים (הדומים גנטית לאדם) אין בהכרח אינסטינקט אימהי: קופות רזוס שלא זכו לטיפול אימהי כשהיו תינוקות לא הצליחו בבגרותן להתגבר על הנכות הרגשית-חברתית שנגרמה להן בינקותן, ועל פי רוב היו אדישות לוולדותיהן, דחו אותם ואף התעללו בהם.

למחקרים אלה מצטרפות ראיות אנתרופולוגיות, המראות כי בחברות מסוימות ובתנאים מסוימים גם בנות אנוש לא ניחנו באינסטינקט אימהי.

דוגמה לכך היא תצפית שערכה האנתרופולוגית מרגרט מיד באנשי מונדגומור שבגינאה החדשה. היא דיווחה על תינוקות רבים שהושלכו לנהר, ועל אחרים שנותרו בחיים אך לא הונקו ולא זכו לכל חמימות רגשית. מחקרים אלה שאליהם מצטרפת התופעה הכואבת של התעללות בילדים גם בחברות מערביות-מודרניות, מוכיחים כי כוחו של האינסטינקט האימהי, אם אכן הוא קיים, מוגבל מאוד, ואילו רישום ההתנסות המוקדמת גובר עליו.

 

מובלעת סתרים של ילדות

"אימהות היא תהליך של למידה וצמיחה, שתחילתו בהתנסות מתמשכת של גדילה בתוך משפחה והמשכו בצפייה בסגנון האימהות של אמהות במשפחות אחרות", אומרת תייר. "אכן, במידה מסוימת ניתן לרכוש ידע, והאם הרגישה לומדת ליישם היטב תוך התאמת התנהגותה לצורכי התינוק. כל אלה חוברים לאינטואיציה האימהית- הלוא היא האינטליגנציה הרגשית".

אך האם ההנחה שאימהות היא עניין נלמד יכולה להסביר את מכלול עמדותינו, התנהגותנו ורגשותינו כהורים? ובמקרה התקין, שבו האם הירגישה שאמה ואביה אהבו אותה, מפיקה הילדה שתהפוך בעתיד לאם בעצמה, את היכולת לאהוב, להשיב אהבה ולהפנות רגש זה אל אחרים, בבחינת מי שנאהב יוכל גם לאהוב.

 

את האהבה הזו קשה ללמוד באופן תיאורטי ושלא מתוך החוויה האישית, הממשית. המקרה של א', אם לתינוק בן שנתיים, מדגים זאת: "החודשים הראשונים היו זוועתיים עבורי", אומרת א'. "הרגשתי שכל העולם נגדי. כעסתי על התינוק והרגשתי הכי אשמה בעולם על כך. הוא לקח לי את החופש, הזמן, החברות, העבודה. כשחברה הציעה לי ללכת לטיפול דחיתי את ההצעה, אבל כשרמת התיפקוד שלי ירדה לאפס החלטתי ללכת. זה לא יאמן: גיליתי את הילדות שלי מחדש, את המסרים שקיבלתי מאמי על כך שאני נטל ומכבידה עליה, על כך שאני אשמה בכל הפאקים שקורים לה בחיים. מכאן ועד הכעס על הילד שלי הדרך לא הייתה ארוכה".

 

ג'ון בולבי אשר הושפע מהתיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, הדגיש ב"תיאוריית ההיתקשרות" שלו את חשיבותן של מערכות היחסים המוקדמות. לדעתו, דרך זמינותו הפיזית והרגשית של המטפל (על פי רוב האם) עבור התינוק מתעצב דפוס האמון של התינוק בסביבתו, דפוס המלווה את האדם גם בבגרותו ומשפיע על תפישת העולם שלו, על מערכות היחסים העתידיות שלו ועל דפוס היחסים שלו עם ילדיו.

 

השפעותיה של משפחת המוצא שלנו נמצאות בכולנו, כחלק מעמדותינו, התנהגותנו ואישיותנו. כאשר אנחנו מביאים ילדים לעולם מקבלות השפעות אלה משנה תוקף דרך יחסנו אל ילדינו. בספרה "הדרמה של הילד המחונן" כותבת הפסיכותרפיסטית אליס מילר: "בקרבו של כל אדם ישנה פינת סתרים, מעין מובלעת, המוצנעת אף מעיני עצמו... ובה מוצנעים חומרי התפאורה של דרמת הילדות שלו... עם היוולד הילדים מתעוררים במובלעת הסתרים חיים חדשים והדרמה זוכה להמשך שלה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מה את לוקחת מאמא?

תייר מוצאת שכשנשים שזה מכבר ילדו נשאלות אילו חלקים מהאימהות של אמהותיהן היו רוצות לאמץ ואילו לא, תשובותיהן נחלקות לשלושה סוגים: הסוג הראשון שייך לאשה בעלת תפישה חיובית של אמה, המעוניינת לאמץ ממנה יותר מדבר אחד ומתקשה למצוא באם אספקטים שליליים. היא מצהירה כי הייתה מרוצה אילו הצליחה להיות כמו אמה. יש לציין שסוג תשובה זה אינו ניתן על ידי נשים רבות. דוגמה לתשובה כזו: "אח... איזו אמא היא! הלוואי ויכולתי להיות כמוה- גם אשת קריירה מצליחה וגם עקרת בית למופת, והכי חשוב- אוהבת, חמה, מבינה".

 

סוג התשובה השני הוא של נשים הנמצאות "במקום טוב באמצע". הן מסוגלת להשקיף על אמהותיהן בעין בוחנת ושקולה, למצוא מאפיינים שהן תופשות כחיוביים ולאמצם אליהן, ויחד עם זאת מסוגלות גם למצוא מאפיינים המעוררים בהן רתיעה והסתייגות. לדוגמה: "אהבתי להגיע הביתה מבית הספר ולמצוא בבית את אמא מחכה לי עם ארוחה חמה. מצד שני אני זוכרת לשלילה את הדרישות שלה לסדר ולניקיון כפייתיים, שתמיד גרמו לאווירת מתח ואי נוחות בבית".

 

סוג התשובה השלישי שייך לנשים אשר יחסיהן עם אמהותיהן טעונים ומלווים בכאב. בטון כועס ומריר הן יאמרו כי הן לא לוקחות כלום מאמן. הם חשות שסוף סוף הן יכולות להשיב לאם כגמולה בכך שאינן רוצות להידמות לה כלל. ניתן לראות כי לנשים אלה יש "חשבון פתוח" עם אמהותיהן, חשבון שחי ופועם בהן גם בהווה. תשובתה של אשה כזו עשויה להישמע כך: "אני מאמא שלי לא לוקחת כלום. ויותר מכך, בדברים מסוימים אשתדל לעשות בדיוק ההיפך ממנה".

 

אמהות יכולות לבחון את השפעות האימהות של אמן עליהן בעבודה אישית עם אדם מקצועי או בעבודה קבוצתית. עבודה כזו יכולה להיות מכאיבה, בשל הנטייה להדחיק חוויות שליליות. התהליך כולל שלושה שלבים עיקריים: העלאת הדברים למודעות, ניסיון להתמודד עם הנושאים מנקודת מבט בוגרת, ואם זה מצליח- הגעה לפיוס עם משקעי העבר.

 

הכי טובה שאפשר

בפני אמהות המודעות לביקורת שיש להן על ממדים מסוימים באמהותיהן פתוחה הדרך להתמודד עם אותם ממדים לא רצויים. לעומתן, מאמהות אשר לא מודעות להיבטים כאלה, אם הם ישנם, נמנעת במידת מה האפשרות להכיר בכוחות הפועלים עליהן.

 

דוגמה מרתקת לתהליך של רכישת מודעות כזו הוא סיפורה של נירית. נירית השתתפה בקבוצת האמהות של תייר במשך שלוש שנים. מתוך סיפוריה על משפחת המוצא שלה עלתה תמונה חיובית מאוד של משפחה חמה, תומכת ומלוכדת. קירבה רבה אפיינה את יחסיה עם אמה, אותה הגדירה נירית "החברה הכי טובה שלי". "הכרנו את נירית כרוח החיה של הקבוצה", מספרת תייר, "יוזמת, לוקחת על עצמה משימות ומבצעת אותן על הצד הטוב ביותר. באותה שנה החלה לעבוד במקום עבודה חדש, וגם שם, כמו בעבודתה הקודמת, נתנה את כל כולה, התעלתה על כל קשיי ההתאקלמות ובמהרה זכתה להערכת הבוס אשר הטיל עליה עוד משימות ותפקידים, לאחר שהשכיל להבין שלא יתאכזב. אולם נירית, למרבה הפתעתה, החלה להרגיש כי כוחותיה נשחקים, וכי היא משלמת מחיר גבוה עבור נטייתה להיות בסדר בכל התחומים ולהיענות לכל דרישות הסביבה. מקורה של נטייתה זו היה בעיניה תעלומה, והיא הביעה רצון להשתנות וללמוד".

 

באחד המפגשים סיפרה נירית על אירוע מסוים שהתרחש בגן של בתה בת השלוש. מתוך סיפורה עלה כי נירית ציפתה מבתה להיות הכי בסדר שאפשר, ואף כיוונה אותה להיענות לתפקידים שונים במסגרת הגן, שמאוחר יותר הבינה שהיו מעבר ליכולותיה (למשל: להתיידד עם ילד בעייתי ודחוי).

 

בעזרת תהליך מרתק של זיהוי מסרים, גלויים וסמויים כאחד, של אמה כלפיה בילדותה, הצליחה נירית לזהות מסר שחזר על עצמו ושלא הייתה מודעת לו עד אז: בילדותה, כבת הבכורה, ציפתה ממנה אמה כי תיקח על עצמה אחריות ומטלות כלפי הבית וכלפי אחיה הצעירים ממנה. כמו כן היה עליה להיות ילדה טובה, תלמידה טובה ולהצליח בכל מעשיה. נירית, ככל הנראה, הפנימה את המסרים והתאימה את התנהגותה לציפיות אמה. בבגרותה התבטא הדבר בניסיונותיה להיות "סופרוומן". עם הפיכתה לאם העבירה נירית את המסרים הלא מודעים אל יחסיה עם בתה, למרות שכבר הבינה בשלב זה של חייה כי היא משלמת מחיר גבוה מדי על היענותה התמידית לדרישות הסובבים אותה.

 

בזכות העלאת הדברים ותהליך עיבודם הבינה נירית כי למרות יחסי האהבה וההערכה השוררים בינה לבין אמה, את החלק הזה באימהות של אמה, שהושרש בה בעל כורחה, היא אינה מעוניינת לקחת. התובנה החדשה שאליה הגיעה לא הייתה קלה עבורה. במידה מסוימת הכאיב לה הגילוי כי לא הכל חיובי באימהות של אמה. תובנה זו תרמה לתיקון יחסיה של נירית עם בתה.

 

מסגרות תומכות

מסגרות שונות המיועדות לאמהות טריות עשויות להיות חשובות ביותר ביכולתן לעזור לאמהות להיות מודעות לאותו "הלך מחשבה אימהי". מחקרים רבים מראים כי בעזרת התערבות רגישה וזהירה ניתן להעמיק ולקדם את המודעות. חוגים להורים וקבוצות לאמהות מאפשרים לאם הטרייה לקבל מידע על התפתחות הילד, לדון בדילמות ובקונפליקטים המעסיקים אותה ולקבל תמיכה וליווי מצד הקבוצה והמנחה לאורך התקופה המשמעותית.

 

המודעות האימהית מתפתחת ומעמיקה עם השנים, ככל שהאמהות הופכות למנוסות ובשלות יותר באימהותן מחד, ומאידך- ככל שהן מרשות לעצמן לבחון לעומק את מעשיהן ומניעיהן, ולבחון בעין ביקורתית אך מבינה את השפעות עברן עליהן.

 

עבודה עצמית זו, כשהיא אינטנסיבית, דינמית ונמשכת על פני תקופה משמעותית, עשויה לעזור לאם לגבש חלקים בזהותה האישית- מי אני? מהן מטרותיי? האם אני יכולה להשתנות, להשתפר? תהליך החקר העצמי יוכתר בהצלחה כשהאם תוכל לחוש עצמה מתפקדת, משמעותית ובעלת תחושת כיוון ויעד.

דפנה תייר